top of page
הסונטה בתוך לבי שיכולה להיחשב גם כשיר אהבה וגם כצוואה פואטית. משורר ומלחין מאוחדים באמונתם שרק לאמנות ושירה - ולא חוויה רגעית, עוצמתית ככל שתהיה - יש ערך מתמשך באמת.
אחרי המוטו הפותח מופיעה הצהרת הפתיחה של הפסנתר, שכבר מציגה את הנרטיב הדרמטי של השיר. בולטת במיוחד הכאת כנפי הציפור כשהיא נשארת לכודה בתוך שירי הדוברת, לא שונה מהמשוררת עצמה.
הפער בין המשוררת לקהל שלה מתבטא בהרמוניות כואבות ומרות. אולם כאשר מוזכר מוות, האופי הרגשי והדרמטי של המוזיקה מתהפך: הפסוק האחרון חושף את מה שלרנר מכנה "השחרור מכבלי הסבל - והמיזוג עם הנצחי".
ההרמוניות מתבהרות, הקו הקולי ממריא כלפי מעלה, והפוסטלוד של הפסנתר מספק עוגן יציב לסיום הניצחון.
bottom of page